פסק-דין בתיק ת"א 4822-09

1.         זהו פסק דין בתביעת התובע לתשלום פיצויים, בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת דרכים, המהווה גם תאונת עבודה.

2.         התובע, יליד שנת 1974, נהג משאית בעיסוקו עובר לתאונה הנטענת, נפגע לטענתו ביום 6.5.04, כאשר בעת ירידה מתא הנהג במדרגות המשאית, מעד, נפל מן המשאית ונחבל ברגל שמאל. כתוצאה מן החבלה האמורה, נגרם לתובע שבר בבסיס עצם מטטרזלית אצבע 5, בכף רגל שמאל.

            כעולה מעדותו של התובע, התרחשה התאונה, לאחר שהגיע עם משאית לאתר פינוי פסולת בנין, באתר העבודה "נתב"ג 2000", רוקן את ארגז המשאית, וירד מן המשאית על מנת לבדוק אם הפעולה הושלמה, וכל הפסולת רוקנה מן הארגז.

            הנתבעת מכחישה את אירוע התאונה הנטען, וסבורה, כי אין בעדותו היחידה של התובע שנשמעה לענין זה, להרים את הנטל להוכיח, את קרות האירוע. לחילופין טענה, כי גם אם ייקבע, כי התאונה אכן התרחשה, הרי שאין מדובר בתאונת דרכים, משום שירידת התובע מהמשאית, לא באה בגדר שימוש ברכב מנועי למטרת תחבורה.

התובע פנה למל"ל, בתביעה לתשלום תגמולים בגין נכות מעבודה. התאונה הוכרה כתאונת עבודה, וועדה של המל"ל קבעה, כי בגין התאונה נגרמו לתובע, נכות זמנית בשיעור 30% מיום 6.7.04 עד יום 31.8.04, נכות זמנית בשיעור 20% מיום 1.9.04 ועד יום 31.10.04, ונכות זמנית בשיעור 10% מיום 1.11.04 עד 31.12.04. הועדה קבעה, כי לתובע 0% נכות לצמיתות, מיום 1.1.05. המדובר בשיעורי נכות שנקבעו ע"פ דין, ואינם במחלוקת.

אין גם מחלוקת, כי התובע לא עבד במהלך חודשיים, מיום הפגיעה, ועד יום 6.7.04. לטענת התובע, פוטר זמן קצר לאחר ששב לעבודתו, על רקע הנכויות הזמניות שנגרמו לו.

3.         התובע העיד על אופן התרחשות התאונה. עדותו נתמכה בטופס בל 250 מיום 11.5.04, חתום ע"י מעסיקתו - מבוטחתה של הנתבעת, בו נאמר מפורשות, כי ביום 6.5.04 בשעה 9:30, בעת עבודתו, נפל התובע ממדרגות המשאית ונחבל ברגל שמאל. יודגש לענין זה, כי ב"כ הצדדים, הסכימו להגשת כל המסמכים שבתיק, לרבות מסמך זה, והנתבעת נמנעה מלהעיד מי מבעלי התפקידים אצל מבוטחתה, על תוכן המסמך. הנתבעת עמדה על כך, כי התובע לא העיד את עובד החברה, אשר פינה אותו מן האתר, ואולם, מעבר לכך שמדובר בעובד החברה המבוטחת, אשר עשוי היה מתחילה, להיחשב כעד אפשרי של הנתבעת, הרי שאין טענה, כי אותו אדם היה עד להתרחשות התאונה, ועל כן, הרלוונטיות של עדותו פחותה בנסיבות הענין. ב"כ הנתבעת עמדה גם על רישום במסמך שערך הרופא שבדק את התובע למחרת התאונה, אשר ייחס את הפגיעה לנפילה שהתרחשה יומיים קודם התאריך הנטען, ואולם אותו רופא לא הובא להעיד, ועל כן, לא נסתרה טענת התובע, כי מדובר בטעות ברישום.

הרושם שהותירה חקירתו הנגדית של התובע היתה, כי עדותו מהימנה, ולא הוצגה כל גרסה סותרת לענין נסיבות הנפילה. במצב זה, סבורני כי נכון לקבל טענת התובע, לענין עצם התרחשות התאונה.

4.         סבורני, כי יש לקבל את טענת התובע, לענין סיווג התאונה כתאונת דרכים.  

אין מחלוקת, כי הירידה מן המשאית היוותה "שימוש ברכב מנועי". המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה, אם ניתן לומר בנסיבות, כי המדובר בפגיעה, עקב שימוש במשאית "למטרות תחבורה".

המטרה שעמדה נגד עיני התובע, בעת שירד מן המשאית היתה לדבריו, בדיקת הארגז לאחר שפיכת הפסולת, לפני הנסיעה חזרה לנקודת ההעמסה, ובמטרה סובייקטיבית זו, נתלתה הנתבעת. יש עם זאת לזכור, כי קדמה לירידה, הגעת המשאית לאתר בנסיעה, ובהמשך שימוש בכח המכני של המשאית לייעודה, שימוש אשר נמשך זמן קצר, בסיומו, ירד התובע מן המשאית. נוכח רצף השימוש האמור ברכב, ניתן לראות את הירידה מן הרכב כירידה אשר "משלימה למעשה את הפעולה התחבורתית...", כאשר "...לא היה ניתוק ממשי וממושך בין השימוש התחבורתי ברכב לבין היציאה ממנו" (ר' ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית, תשע"ב, עמ' 189, וכן ע"א 4318/03 שלמה טויזר נ' עילית חברה לביטוח בע"מ). מכאן, כי המדובר בפגיעה עקב שימוש ברכב למטרות תחבורה.

5.         משנקבע, כי האירוע מהווה תאונת דרכים, ובהינתן קביעת המל"ל, לענין הנכויות הזמניות, והעדר נכות צמיתה, יש לקבוע את היקף הנזקים שנגרמו לתובע בעבר, ואת הפיצויים בגינם.

            כאב וסבל -

            ב"כ התובע סבור, כי משהוכח, כי נגרם לתובע שבר, אשר אוחה לאחר תקופה ארוכה,  ונוכח הנכויות הזמניות שנקבעו לתובע ע"י המל"ל, נכון לפסוק לזכות מרשו, פיצוי בגין כאב וסבל בשיעור 10% מן הסכום המקסימלי, מכח הסמכות הנתונה בידי ביהמ"ש, לפסוק פיצוי כאמור בהעדר נכות צמיתה, ע"פ התקנות. ב"כ הנתבעת סברה, כי נכון יהיה לפסוק לזכות התובע פיצוי בסך 6,000 ש"ח, בראש נזק זה.

            לאחר ששקלתי טענות הצדדים, נוכח סבלו של התובע, כעולה מן המסמכים הרפואיים שצורפו, שיעורי הנכות הזמניות, התקופות בגינן נקבעו, והזמן שחלף מאז התאונה, סבורני כי נכון לפסוק לזכות התובע בראש נזק זה, פיצוי בסך 12,000 ש"ח.

            הפסד השתכרות לעבר -

            אין כאמור מחלוקת, כי התובע נעדר מעבודתו במשך חודשיים. שכרו באותה תקופה עמד על 5,350 ש"ח, כעולה מרישומי המל"ל. מכאן, כי בגין חודשיים של העדרות, נגרם לתובע הפסד הכנסה בסך 10,700 ש"ח, ובשערוך להיום - 16,032 ש"ח. סכום זה יש לפסוק לזכות התובע.

            אשר להפסד הנטען בגין התקופה בה לא עבד התובע, לאחר פיטוריו, הרי שהתובע העיד, כי חזר לעבודה אצל אותו מעסיק, חודשיים לאחר התאונה, ולא ציין מתי פוטר מעבודתו לאחר מכן, ומה עשה על מנת להקטין את נזקו הנטען. יתרה מזאת, התובע לא הגיש מכתב פיטורין או כל מסמך אחר, שעשוי להוכיח את הקשר הנטען, בין הפסקת עבודתו והפגיעה שנגרמה לו בתאונה. התובע לא הוכיח אפוא, כי נגרם לו הפסד הכנסה נוסף, מעבר לאמור לעיל.

            הוצאות ועזרת צד ג' -